ר"ן על שבת מ״ח

1 מתני' כל הכלים ניטלים לצורך ושלא לצורך. מפרש בגמרא:

2 ר' נחמיה אומר אין ניטלין אלא לצורך. לצורך דרבי נחמיה לא דמי לצורך דת"ק דלרבי נחמיה אפילו בדבר שמלאכתו להיתר אינו ניטל אלא לצורך תשמישו המיוחד לו כדתניא לקמן בפרק חבית דף קמו. רבי נחמיה אומר אפילו טלית ואפי' תרווד אין ניטלים אלא לצורך תשמישן:

3 גמ' דבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו אין מחמה לצל לא. ומתני' הכי פירושה כל הכלים הניטלים דהיינו דבר שמלאכתו להיתר ניטלין בין לצורך דהיינו צורך גופו וצורך מקומו בין שלא לצורך דהיינו מחמה לצל אבל דבר שמלאכתו לאיסור לא שרינן ביה כולי האי אלא לצורך אין שלא לצורך לא:

4 מרא שלא יגנב. היינו דומיא דמחמה לצל ואסור בדבר שמלאכתו לאיסור:

5 בי סדייתא. לבדים שקורים פילטרי"ש:

6 בשמשא. בחמה:

7 אמר ליה שרי. רבא לטעמיה דאמר דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל מותר:

8 אית לי אחריני. איני צריך לגופן דס"ל כאביי דאמר מחמה לצל אסור וקי"ל כרבא דאמר דבר שמלאכתו להיתר אפילו מחמה לצל שרי ודבר שמלאכתו לאיסור לצורך גופו ולצורך מקומו מותר מחמה לצל ושלא יגנב אסור:

9 ואיכא מ"ד דנהי שמלאכתו להיתר מחמה לצל שרי אפ"ה שלא לצורך כלל אסור וראיה לדבר מדתניא בגמ' דף קכג: בראשונה היו אומרים ג' כלים ניטלין בשבת מקצוע של דבילה וזוהמא ליסתרין של קדרה וסכין קטנה שע"ג שולחן כלומר דבימי נחמיה בן חכליה מתוך שהיו פרוצין בהלכות שבת לא התירו להם לטלטל אלא ג' כלים הללו שהן צריכין ביותר וקתני בתר הכי כשנמנעו מלהקל בהלכות שבת התירו וחזרו והתירו ומפרשינן בגמ' התירו דבר שמלאכתו להיתר בין לצורך גופו בין לצורך מקומו ולא מחמה לצל וחזרו והתירו מחמה לצל ומדלא קאמר וחזרו והתירו לגמרי משמע דשלא לצורך כלל אסור שכיון שמתחלה נאסרו כולן בכל ענין חוץ מג' כלים הללו אין לנו אלא מה שהתירו חכמים בהם וכל המתיר יותר מכן עליו להביא הראיה ועוד יש בזה הוכחה אחרת בגמ' וכתבתיה בחדושי:

10 ומיהו אפילו אם נאמר כן דכלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך כלל אסור לטלטלו ה"מ בכלים אבל בספרי הקדש ואוכלין אין לנו לפי שכלים שנאסרו מתחלה אין לנו להתירן אלא מה שפירשו חכמים אבל כתבי הקדש ואוכלין שלא נאסרו מעולם כל המחמיר עליו להביא ראיה:

11 מכבדות של מילת. כגון זנב שועל וכיוצא בו שמכבדין בו כלי מילת ועשוי גם כן לכבד את השולחן ומלאכתו להיתר:

12 מותר לטלטלן בשבת. אפילו מחמה לצל אבל של תמרה לא וכן אמר רבי אלעזר. בזה יש גרסאות חלוקות בגמרא והרב אלפסי ז"ל סובר דכבוד הבית שרי לדידן דקי"ל כר' שמעון דאמר דבר שאין מתכוין מותר דלאו פסיק רישיה הוא דנימא דודאי משוי גומות וכבר הארכתי בזה בפרק המצניע בס"ד:

13 מתני' כל הכלים הניטלין בשבת וכו' ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. שום מלאכה ואפילו אינה מעין מלאכה ראשונה ורבי יהודה בעי מלאכתן ראשונה:

14 מקפה. עבה דומיא דעיסה מעורבת במים:

15 גמ' מר סבר מוכן הוא. כיון דראוי לשום מלאכה:

16 ומר סבר נולד הוא. דמאתמול לאו להאי מלאכה הוה קאי הלכך מעין מלאכתו בעינן והלכה כרבנן דאפילו נשברו בשבת במעין מלאכה סגי:

17 הני לבני דאייתור מבנינא. שהשלים בנינו ונותרו:

18 שרי לטלטלינהו. דמהשתא לא קיימא לבנין אלא לישב עליהן ותורת כלי עליהן:

19 שרגינהו. סדרן זו על גב זו:

20 ודאי אקצינהו. לצורך בנין אחר:

21 חרס קטנה מותר לטלטלה אפילו ברשות הרבים. דכיון דבחצר כלי הוא משום דבחצר שכיחי כלים והחרס ראוי להם לכסוי הלכך תורת כסוי כלי עליהן וברה"ר נמי לא פקע שם כלי מיניה:

22 ברסתקא. רשות הרבים:

23 איתווס מסאניה טינא. נתלכלכו מנעליו בטיט:

24 כפר ליה. מקנחו:

25 אמר רבא לא מיסתייה דלא גמירי. מה אסור ומה מותר:

26 אלא מגמר נמי. מלמדים שבוש שבידם לאחרים:

27 השתא נמי חזיא לדידי. לקנוח ואע"ג דלא שכיח הרי שם כלי עליו בחצר:

28 ומקשו הכא וכי עדיפא חרס קטנה מכסוי כלים שיש להם בית אחיזה דלא שרי לטלטולינהו אלא אם כן יש תורת כלי עליהן כדאיתא בסוף פרקין דף קכו: יש לומר אין הכי נמי והיינו טעמא משום דהך חרס קטנה כיון דמעיקרא הוה כלי גמור אע"ג דהשתא שבר כלי כל שהיא ראויה למלאכה עדיין הכנתה ותורת כלי שהיתה בה עליה מה שאין כן בכסוי כלים שמעולם לא היו כלים גמורים ומש"ה בעינן שיהא תורת כלי עליהן:

29 מגופת חבית. כסוי שסותם בו חבית מלשון נחמיה ז יגיפו הדלתות:

30 שנתכתתה. החבית:

31 היא. המגופה:

32 ושבריה של חבית. ניטלין בשבת דחזו לכסויי מנא:

33 ולא יספות. לא יתקן להסיר בליטותיו ועוקציו בשבת דעביד כלי:

34 ואם זרקה לאשפה. למגופה זו:

35 אסורה. דבטלה מתורת כלי:

36 קרומיות של מחצלת. שנפרדו מן מחצלת ישנה:

37 בר המדורי אסברה לי. פירש לי טעמו של דבר:

38 לכסויי ביה עפרא. העומד לכסות צואה אי נמי שלא יעלה האבק:

39 שיורי פרוזמאות. טליתות. וכתב הראב"ד ז"ל יפה פי' הגאון בבלאות של טליתות והריני מוסיף על דבריו דוקא בטליתות של מצוה מפני שאדם בודל מהם ואינו רוצה לקנח עצמו בהן ולא ליחד אותם לתשמיש המגונה אלא שהוא זורקן והן כלין אבל שיורי בגדים אחרים מותר לטלטלן דלא גריעי מחרס קטנה דחזיא לקנוחי ביה טינוף והאי נמי חזי להכי:

40 תנו רבנן שברי תנור ישן. שכבר הוסק וחרסיו קשין:

41 הרי הן ככל הכלים ומותר לטלטלן בחצר דברי רבי מאיר. ר"מ לטעמיה דסגי ליה בעושין מעין מלאכה:

42 ור' יהודה אומר אסור לטלטלן. ר' יהודה לטעמיה. בעי מעין מלאכתן ומפרש בגמרא האי דנקט פלוגתייהו בשברי תנור להודיעך כחו דר' יהודה דמיירי אפי' בעושים מעשה טפקא לינ"א בלע"ז זה לאפות וזה לאפות אפ"ה לא סגי ליה לר' יהודה ולא קרי מעין מלאכתן משום דזה הסיקו מבפנים וזה הסיקו מבחוץ וזה תשמישו מעומד וזה אין תשמישו מעומד:

43 כמאן מטלטלינן האידנא כיסויי דתנורי דמתא מחסיא. כסויי תנור שלאותו מקום לא היה להם בית אחיזה:

44 כמאן כר"א בן יעקב. דס"ל דבלאו ה"נ תורת כלי עליהן ושרי לטלטולינהו:

45 והקשה הרז"ה ז"ל על הרב אלפסי ז"ל שהרי הוא עצמו פסק בסוף פרקין כת"ק דמתניתין דאסר אפילו כסויי כלים דחברינהו בארעא כל שאין להם בית אחיזה ואמאי יהא שריא בכסויי דתנורי ואפשר שהרב אלפסי ז"ל היה מפרש חברינהו בארעא דאמרינן לקמן דף קכו: כגון חביות הקבורות בקרקע לגמרי דרבנן אסרי מפני שאינם נראין והרי הן ככסויי הקרקעות אבל בכסויי הכלים המגולין אע"פ שמחוברין לקרקע לא פליגי רבנן דמתני' וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפכ"ה מהלכות שבת:

46 מתני' האבן שבקרויה. דלעת יבשה חלולה וממלאין בה מים ומתוך שהיא קלה אינה שואבת אלא צפה ונותנין בה אבן להכבידה:

47 אם ממלאין בה. בקרויה:

48 ואינה נופלת האבן. שמהודקת יפה הרי היא ככלי עצמו ואם לאו הרי היא כשאר אבנים ואין מטלטלים את הקירויה דשויא בסיס לדבר האסור דהיינו האבן: